דבריו של הקוסטוד של ארץ הקודש במפגש שב-רימיני

הזמנה של הקוסטוד של ארץ הקודש למפגש שב-רימיני
פרזנטציה של התערוכה “דרך עיני השליחים – נוכחות המהממת את החיים”

רימיני, ה-24 באוגוסט 2011

“הייתי רוצה להתחיל באומרי שמה שאני עומד לבקש אינו פשוט. נתבקשתי לדבר עימכם אודות כפר נחום – מקום יפיפה ומרתק – ביחס להתנסות של האמונה בישוע המשיח, ולהראות כיצד ההתנסות הזו מזינה אפילו כיום את החיים שלי כפרנציסקאני בארץ הקודש. אני מודאג משום – עם כל ההתנסויות שאוזכרו, כלומר – הועבר, אצטרך לערוך סינתזה, להיכנס ללב של מערכת יחסים המזינה ושומרת את דרכי בארץ הקודש. המפגש הזה לכן מחייב אותי להגדיר מחדש, באמצעות שינוי של תקופות ושל נסיבות, את מערכת היחסים האישית שלי עם הוודאות (שהינה המכנה המשותף של המפגש) שהינו ישוע המשיח, שנחווה בבית ספר אמיתי וקונקרטי שהינו כפר נחום וארץ הקודש.דבר זה, כך אני מאמין, הינו לחיות את החיים באמצעות אמונה “דרך עיני השליחים” : יחד עם אמונה שהינה מאגר נצחי וסטטי, ה”אופן האפוסטולי של החיים”, של הזיכרון הפרנציסקאני, שבעצמו מספק שכנוע מעמיק של כאן ועכשיו, במקטע קטן של הביוגרפיה שלנו ושל הגיאוגרפיה, ואנו יכולים לחוות ולהיפגש עם “וודאות נצחית” משום שאירוע זה אירע בזמן ההוא במקום ההוא. מהי אם כן ההתנסות שלי עם ישוע המשיח? מה בכפר נחום, ערימת שרידים וחורבות, שיכול לספר לנו אודות התנסות זו? כיצד ארץ זו, אפילו כיום, עדיין מזינה את ההתנסות שלי בישוע המשיח בחי היום יום? אלו הינן שאלות פשוטות, אולם קשות למדי.

לפני ההגעה לכפר נחום, ארצה להתחיל במקום אחר, די הרחק משם, ולמעשה הינו המקום הראשון שבו האל שכן בארץ, ואשר אינו כפר נחום, לא נצרת ולא ירושלים, אלא גן העדן.לאחר מכן, ארצה להתקדם קרוב יותר ולהאזין יחד עימכם למספר עמודים או טקסטים מהתנ”ך אשר נראים רחוקים האחד מהשני – הפרקים הראשונים מספר בראשית והפרקים הראשונים של ספר הבשורה לפי מרקוס. אלו פרקים שנראים רחוקים מאד האחד מן השני, אולם חולקים דבר מה במשותף, דהיינו – שניהם מייצגים את ההתחלה.

ספר בראשית מדבר על התחלה, ה”בראשית”, המצביעה על לא רק על מה שבא לפני כל השאר, אלא לבשר אודות רעיון מעמיק אשר זע בליבו של האל כשברא את העולם ואת האדם. הוא רצה להיות, באופן חופשי, ובוודאות, ולא מתוך כורח (“לתפארתו”, כפי שהקתשיזם סביר שיאמר), אל שהינו עם העולם ובשביל העולם, עם האדם ובעבור האדם: עולם ואדם שחיפש, רצה, ברא, אהב. אין זה פזיז לומר כי “האדם הינו כשיר לאל” ולכן “האדם כשיר לעולם”. האמת הראשונה של האדם הינה שבהיותו נברא בעבור המפגש, לחיים אלו ולמערכת יחסים אמיתית שבה החיים נולדים וגדלים.

חטא הינו לדמיין כי החיים אינם נמצאים בתוככי מערכת היחסים בין האל לאדם, אלא מחוצה או כנגדם, בבריחה לעולם דמיוני של עוצמה והכרזה עצמית. עם אדם וחווה, האדם נטל על עצמו ספק זה

מה שהינו פשוט אמיתי הינו לומר כי האדם והאל במערכת היחסים ביניהם, מסומנים כיום בספק. ישנם רק שאריות של חיים שמומצאים מחדש כל יום, משום שהאדם אינו מכיר באל יותר וגם לא בדבר שכבר הוענק וניתן.

ישועה כוללת בתוכה למעשה שמפגש חדש ארע ואשר מעניק אור חדש וחיים לעולם זה ולאדם הפצוע שהאל לא זנח אותו.

בספר הבשורה לפי מרקוס, בפרק הראשון, מזכיר לנו כי לאחר שיוחנן הטביל נאסר, ישוע החל את הטפתו ונכנס לכפר נחום. האוונגליסט מתי הינו מדויק יותר ומספר לנו כי ישוע הלך לגר שם. ישוע גר בארץ פצועה ומקוטעת זו שהיתה לא ידידותית הן לאדם והן לאל. והוא עשה זאת באופן פשוט ורגיל, נכנס לחיי היום יום של אנשים, לביתם.

הייתי רוצה להאריך קצת יותר כל הבט בנאלי זה אולם חשוב ביותר. עדיין נין לראות כיום בכפר נחום את הרחובות שבהם ישוע הלך בהם, ואת סף הדלת של ביתו של פטרוס. אנו יכלים להבין אילו חיים היו אז לתושבים בתקופה זו. ניתן לראות את המטבחים עם התנורים שבהם, רצפות, מדרגות, יכולים לתפוס ולדמיין כיצד היו התקרות. בינות לבתים אלו, ישנו גם ביתו של ישוע. אנו יכולים לראותו ומעט מבני המזל שבינינו יכולים אף לגעת בו, היכן שים הגליל [כנרת] נמצא. לתושבים אלו לא היתה להם התנסות רגשית ותיאורטית. ישוע היה שם, בתוכם, בביתם. האירועים שהפריעו את חייהם באותו מקום היו בהקשר רגיל ואמיתית של חייהם, שינו אותם.

ברם, הבה נשוב לטקסט של מרקוס.
יומו הראשון של ישוע בכפר נחום לא היה סתם יום. היה זה יום שבת, יום קדוש שבו חגגו את אהבת האל לאדם, ואת הברית, את הקשר העמוק בינינו לבין האל. וביום זה, היו אלו ארבעה רגעים חשובים. הבה נאזין להם כפי שאוזכר ע”י מרקוס האוונגליסט.

“ויבואו אל כפר נחום וימהר לבוא בשבת לבית הכנסת וילמד. וישתוממו על תורתו כי היה מלמדם כבעל גבורה ולא כסופרים. ואיש היה בבית כנסתם אשר רוח טמאה ויצעק ויאמר: אהה מה לנו ולך ישוע הנוצרי בא להעבידנו ידעתי מי אתה קדוש האלוהים” (ספר הבשורה לפי מרקוס, א:21-28)

באוותו יום בכפר נחום, קולו של ישוע יכול היה להשתיק קול עתיק זה. הוא סילק את הספק מהאדם, והאל לא היה עוד אל מרוחק. “ויצעק בקול גדול ויצא ממננו” וכשדבר ה’ מדבר, על הרשע להישאר בשקט. כאשר ישוע נכנס, הרשע צריך להסתלק.

ואז, כשהצעקה של הרשע הושתקה, שאלה של אמת נולדה מחדש באדם: ומי הוא זה? מי הוא זה מדבר, אשר השתיק בתוכנו את קולו של הרשע, את הקול של הספק? מי מציל אותנו בדרך זו? האם האל באמת שוב מתקרב אלינו?

” ויהי אחרי צאתם מבית הכנסת ויבואו ביתה שמעוון ואנדרי המה ויעקב ויוחנן עימם. וחמות שמעון שכבה אחוזת הדחת וימהרו לדבר אלוי עליה ויגש ויאחז בידה והקימה ותרף ממנה הקדחת” (ספר הבשורה לפי מרקוס, א:29-31).

אכן, ישוע נכנס לאחר שיצא מבית הכנסת לביתו של פטרוס ומרפא את חמתו, אשר היתה חולה בקדחת (חום), ולאחר שנרפאה הלכה והגישה להם. וכאן, ישוע נוגע בהיבט נוסף, לא זה המפריד את האדם מהאל, אלא זה שמפריד בין האדם לחברו, אשר מבודד אותו בבדידותו, מונע מלשרת את ישוע ולכן ישוע מתגורר שם. הוא לא עושה כלום, למעט הגעתו לשם. ושוב, הוא פשוט נכנס.

ואז ישנו טקסט מעניין מאד (ספר הבשורה לפי מרקוס,א:32-34), נס שלישי. מרקוס האוונגליסט מספר לנו כי בערב, לאחר שקיעת השמש, כל העיר הגיעה לפני הדלת, והביאה אל ישוע את כל החולים וכל מי שהיה אחוז שדים. היה זה הנס השלישי שבה כל העיר התאספה יחדיו…
ישוע נכנס לבית הכנסת, ומרפא את מערכת היחסים של האדם עם האל.
הוא נכנס לבית, מרפא אדם במערכת יחסים הכי אינטימית שינה, עם אלו שהינם בני משפחתו.
ולכן הנס השלישי, אשר מגיע לאחר ששני מערכות היחסים היו לאחד, היה כאשר כל הכפר נכח שם, ביחד, בסולידאריות חדשה, בכאב שזועק לישועה מהאדם היחיד שיכול לתת אותה להם.

לבסוף, ישנו טקסט רביעי ואחרון (ספר הבשורה לפי מרקוס, א:35-39) שבו ישוע הולך משם. בלילה, הוא יוצא משם על מנת להתפלל וכאשר הם מבינים זאת, הם מופתעים שישוע אינו עוד שם, והם מחפשים ומוצאים אותו. אולם הוא מספר להם שהוא אינו שם רק בעבור כפר נחום, אלא הוא שם לדבר מה אחר הממתין בעבורו וקורא לו. כפר נחום אינה הכל, היא אינה מקום סגור אלא דלת שנפתחת לדלת השנייה. מה שאירע בכפר נחום יתרחש כעת בכל מקום לאנשים, לכל המשפחות, לכל הערים. הכל מקום הזה לכן הינם הכפרים האחרים של הגליל.

אולם מקום אחר זה הינו מעל לכל האב, והוא בתפילה אליו כשישוע חוזר, עם האדם שעימו נפגש, ושעימו חי. הוא שכן והתגורר עם אנשים, וכעת יכול להוביל את האדם למקום האמיתית של משכן, לחיות עם האל.
כפר נחום פתחה מחדש את הדלת, לארץ של האנשים ולשמיים של האב.

באותו רגע, גפר נחום נס מספר לנו כי חיים אמיתיים של האדם הינם שרידים של רץ הקודש של המפגש עם האל. האל נפגע באמצעות חיים של האדם בדרכו שלו, שהינה מערכת יחסם, של מפגש פתוח עם האל. ישנו שוב מפגש בין האל לבינינו, והמציאות הפשוטה, הינה הדרך. חיים שנחיים עם ובעבור האחים הינם המקום היחידי לפגישה עם האל.

כאשר אני מדבר על חיים, אינני מדבר על דבר מה אבסטרקטי, אידיאלי או מעודן. לא, אני מדבר על החיים עצמם ועל כך שהוא יודע הכל ואת ליבו שלו, יודע כמה דבר זה מאופיין ע”י אמביוולנטיות, חטא. ובכן, אלו בדיוק חיים ואדמה זו היתה מקום המפגש עם האל. אין כל התנסות עם האל ללא הדרמה, הכאב והיופי של החיים של אחד מאיתנו. כאן, במפגשים שלנו, בביתנו, הישועה מתרחשת. עיני השליחים אשר ראו והרהרו אודות זאת.

לחיות בארץ הקודש, ואני משוכנע בזה בהדרגה. לא משום שלמדתי זאת באמצעות חקר של ספרים אלא משום שהיתה לי הזדמנות לחיות זאת. בהתייחס לכך, ארץ הקודש הינה מקום מורכב. לדאוג למקומות [הקדושים] אינו רק עניין של ארכיאולוגיה. לחיות בארץ הקודש מאז התקופה הפרנציסקאנית, ודאגה לזיכרון של מקומות קדושים אלו, מחייבים אותנו מעל לכל לעדות של ההתנסות שאותה מזכירים מקומות אלו. המקום של המפגש שבו אדם מגיע לנקודה של מחילה צריך להיות מפגש של עדות וסליחה. אם ישוע חי בארץ אשר מספקת תובנה של האמת ושל האלוהות למציאות אנושית, אזי אפשרי הדבר לשכון בארץ עם וכמו האל. אם ישנה ארץ קודש, משמע שיש דרך קדושה של לחיות בארץ זו. כפי ש-ראנר אמר: אם דבר האל הופך לאדם, אזי לכל האנשים יש את הכח להיות דבר האל!”.

כך שכפר נחום מספרת לנו שעל אדמה זו והמפגש בין האנשים והאל הינו תמיד אפשרי.
לא מוזכר כאן, שמתחילים מרעיונות. או טוב יותר מככך, לא מוזכר כאן מפגש באם רעיונות של אדם מסוים חסרים משקל, עומק, בסיס אמיתי של חיים בפתיחות לאחר ולאחרים. משום שרעיונות, ללא חיים, יש להגן עליהם והאחר יהיה אויב אשר יתנפל עליך כאשר תהיה חסר חיים. אולם כאשר לרעיונותיך יש חיים בתוכם, לא יהיה כל צורך להגן עליהם, החיים יעשו זאת לבדם, ע”י הצהרה של האמת שלה.

ולא רק זאת. המפגש עם האחר, ועם הגיוון של האחר, יאלץ אתך באופן מסוים לאשש את המציאות של ההתנסות שלך. האם לו רק רעיונות? האם אלו רק מחשבות נחמדות, מילים יפות? או שיש עוד משהו?

עבורנו, לכן, החים בארץ הקודש צריכים להיות אך ורק זה: לעשות מה שישוע עצמו עשה, כלומר – לחיות בחיוניות בעולם משוסע זה, להיות דוגמא להכנסת הפנים של האל ולהעניק חיים. כיתד אנו עושים זאת? בדרך פשוטה ביותר, והיא לחפש לחיות את ספרי הבשורה. היעד, למעשה, אינו לעשות בר מה מסוים, אלא לחיות את ספר הבשורה, במקום ובתנאים שבהם הנך נמצא מעת לעת.

לחיות את ספר הבשורה הינה בדיוק האפשרות של להיות חסר פחד מהמציאות, ואפשרות זו הינה בתוכנו, ללא פחד, ללא מנוסה, מזהים את הנוכחות [של האל] בה. נוכחות שרק ניתן לפגוש ע”י נתינת עצמך לחיים כפי שהם. ספר הבשורה הינו התדהמה שניתן לחיות כל דבר שמתרחש, רק משום שמישהו נמצא שם, איתך.

לחיות את ספר הבשורה הינו בראש ובראשונה להתנסות באדם הראשון, ולהישאר שם, בתםך ההיסטוריה של אותו פרט, ללא להזמינו לדרך אחרת של ישועה למעט זו שבאה ונובעת מצלבו של ישוע. להיות רק שם, עצמך, ולאפשר לאל להמשיך להושיע אותך. לחיות רק מזה ולא להיות בעל רכוש אחר למעט זה, להישאר בתוך הלב של הרז. לחיות את ספר הבשורה בארץ הקודש, היכן שדברים נוטים להיות מסובכים, היכן שהעבר (וההווה) של אלימות סימנו את החיים של קהילות שלמות, חברתיות ודתיות, עד לנקודה שרואים אותה כיום, ובעבור הפרנציסקאנים לנסות ולהפריע למעגל האלימות והפחד ע”י הבאת עדות לישועה.

לעיתים אנו חווים ערפול ורעיונות אבסטרקטיים של ישועה. אנו מדברים אודות כך באם דבר מה מתרחש ביום מסוים, ובשעה שממתינים לאירוע אנו מנסים לעשות את המיטב שאנו יכולים לעשות אין זו הישועה הנוצרית. עמודים מספרי הבשורה אודות כפר נחום מדברים אלינו על שישועה קונקרטית על אל שמגיע לחיות באותו מקום של חיי היום יום שלך, כך שחיי היום יום, כמו שהם, הופכים לאמצעי של המפגש עם האל ואין זה הכרחי להמציא דבר מה.

אם אמונה אינה זו, אם מעבירים רק למספר פרקטיקות או מעט רגעים ביום, לא הופכים למשכן בחיינו יחד עם האל, מבט זהיר וסקרן נדרש על מנת להכיר את העמוד שלך בהיסטוריה, באם לא משנה את כל קיומך, המציאות תהיה תמיד איום שיש להגן מפניה. “ישועתך הושיעה אותך…” אמר האדון לאלו שנפגש עימם.

ישוע חי באדמה עם סדרת גישות קונקרטיות, של שלום, הכרת תודה, קבלת פנים, מחילה. ישוע יכול היה לשכון בחטאינו באם דרכו של השארות כאן לא היתה זו של מחילה. בכפר נחום, הם הביאו לישוע את המשותק (מרקוס, ב:1-12), פתחו והסירו את הגג, ומיד ישוע מחל לו. רק מכך נולדת האפשרות להיפגש עם מגוון ושונת ולגלות כיצד מפגש זה מעניק לך וחושף לעצמך דבר מה מעצמך, ממערכת היחסים שלך עם האל, אשר בדרך אחרת לא היה מתגלה.

הייתי רוצה להתייחס כעת להתנסות אישית,אשר סימנה ועיצבה באופן חזק מאד את הישארותי בארץ הקודש. בתחילה,ף בשנים הראשונות שלי בירושלים, נפגשתי עם לא קתולים ועם מציאות שאינה נוצרית שהיתה מוגבלת למפגשים ברחוב עם יהודים, מוסלמים ועם נוצרים מעדות אחרות, תוך מודעות למסורות שונות, אשר משפיעות על החיים בעיר עתיקה זו. לא היו אלו מפגשים אישיים שיש לציינם באופן מיוחד, למעט אפיזודות שאותם חווים תושבי ירושלים: אלו המברכים אותך, אלו המקללים אותך, אלו היורקים עליך, אלו שעוצרים לדבר איתך…. כולם בחיי התרחשו באופן שליו במסגרת הנורמות הרגילות. בקיצור, לא היו אפשרויות מיוחדת לדו שיח, כפי שאנו אומרים היום. חייתי בעולם שתמיד היה שלי: נוצרי, קתולי, דתי. היו לי את השאלות שלי, וסיפקתי את התשובות בעצמי.

דברים החלו להשתנות כשהוזמנתי ללמוד באוניברסיטה העברית של ירושלים. היתה זו החשיפה הראשונה האמתית שלי, המגע הראשון האמיתית עם מה שהיה שונה וזר לי. למדתי מקרא ולכן מצאתי את עצמי במחלקת המקרא של האוניברסיטה, היכן שרובם היו בעיקר יהודים דתיים. באותה עת, הייתי הנוצרי היחידי במחלקה כולה. לאחר קשיים צפויים התחלתיים, נוצרו חברויות אמיתיות. במערכת היחסים ובדיונים שהיו לנו, הייתי מודע לכך שלא היתה לנו שפה משותפת. אינני מדבר על השפה הדבורה, אלא לדרך חשיבה, מונחים. כשדיברו על האמונה שלי – והיה זה הדבר היחידי שדיברו אודותיי – לא הצלחתי להעביר כמעט דבר ולא היה זה עקב העדר יכולת לדבר,אלא משום שבאנו מעולמות שונים: הוחדה, השילוש הקדוש, ההתגלמות, מחילה, משפחה, חיים חברתיים וכו’. כנ”ל גם המונח של משיחיות, שחשבתי שהינו מבוסס דיו, היה גם הוא שונה בשעה שההיסטוריה ופרשנותה היו שונות לחלוטין. התנ”ך [הברית הישנה] שאנו רואים בה את המכנה המשותף, במציאת נקראת ונחווית באופן שונה לחלוטין ולכן לא היתה מאחדת במיוחד. בהדרגה הגעתי להבנה כי יותר מאשר הרהוריי על ישוע המשיח, הם התעניינו בהתנסות שלי בישוע המשיח.

ההרהורים שלי לא דיברו, הם לא אמרו דבר, אלא רק ההתנסות שלי.
העמיתים שלי ברובם היו מתיישבים, שהתגוררו בהתנחלויות, שנכבשו ע”י ישראל, או באופן זה או אחר נקשרו לעולם זה. התנסותם באמונה וקריאתם בתנ”ך הביא אותם לבחירות עיקריות, אפילו קיצוניות. מה היה היחס לגבי? לא היתה עוינות או פרובוקציה בגישתם, רק סקרנות כנה ופשוטה. בהתייחס למה שבתחילה היה אי נוחות עבורי. משום: מה היתה ההתנסות שלי בישוע וכיצד לדבר על זה באופן שיהיה מובן ואמין? עד אז תמיד חייתי בקרב נוצרים וסביבה כנסייתית וצורת החשיבה שלי השתקפה מעולם זה. אולם היה ברור לי שיחד עם מאמץ לתקשר ולטהר את המוטיבציה שלי היו צריכים להתבצע. הבנתי כי המילה “עדות” משמעה במונח קונקרטי, מאמץ וקסם. אז הבנתי כי עדות הופכת הן לנכונה והן להתנסות רק כשיש מאמץ כנה לתקשר. אין כל התנסות ללא עדות. אין כל עדות הנותרת סגורה בעצמה.

תקופה זו היתה עבורי חיזוק מחדש של הקריאה שלי. המגע – או אם תרצו, הדו שיח – עם העולם היהודי אילץ אותי להעריך מחדש את ההתנסויות שלי, להשוות אותם עם האחר, לחלוק באופן מיוחד את מה שקודם לכן לא היה ידוע לי. דיברתי על ישוע עם אנשים שא קיבלתו אותו כאדון. דבר זה לא רק שלא הביא לפיצול בינינו, אלא חיזק את מערכת היחסים בינינו. לא אוכל לעולם לשכוח את הקריאה מהברית החדשה, שעשינו יחד בערב או אח הצהריים. חלק הגיעו מרחוק על מנת שלא להפסיד את המפגשים הללו.ולא אני כפיתי את המפגשים האלו. למעשה, צייתתי להם ללא רצון, לפחות בהתחלה. כמעט בכל עמוד צצו שאלות “מה המשמעות של זה, מה המשמעות עבורך , למה…” והם יכלו למצוא מקבילות ומושגיות מהספרות הרבנית ולאחר מכן, הקשבתי להתרשמותם והתרגשתי משום שהם התרגשו. לעיתים הרשיתי לעצמי ברגעי חברות להיות ביקורתי לגבי שאלות הקשורות לכנסייה, כנראה בתת מודע של רצון טוב ורק הבכתי אותם. הם אהבו את ישראל ועליי לאהוב את הכנסייה. אסור לי לדון על השאלות הפנימיות שלי עימם. העדות לא היתה עוד הציווי שלי אלא ההכרח בעבורם. דבר זה נכפה עלי עקב חברותם עימי.

ולכן היה זה תחום של האמיתי שבו נפגשתי עם חבריי.
וגם גיליתי כי חברות הינה ההתנסות שמחזירה אותך לאמיתי, למה שאתה, וכופה עליך פשוט להיות עצמך.
ההתנסות של מפגש עם אנשים שונים ממך באופן קיצוני, לאחר מפגשים מסוגים שונים אולם עם אינטנסיביות שווה, שינו את מערכת היחסים שלי עם ישוע. מאז, הדברים שיש לעשותם לא השתנו, אלא רק האופן של התייחסות אליהם. מפגשים אלו הובלו אותי לנקוט בדרך אחרת לגמרי, בהחלה אישית במערכת יחסים שלי עם ישוע. מבחינה זו אני מודה לחברים אלו שלי, מצאתי את ישוע החדש והאינטימי יותר שלי.

כיצד אני נפגש כיום עם ישוע? אני לא תמיד מוכן למפגש. אולם אני יודע את נקודות החוזק שלי: דבר האל ותפילה, המקום והאנשים. יחד. מערכת יחסים עם מקום ממשיכה לקרוא שוב ושוב לאירוע המסופר ע”י כתבי הקודש, הופך את הזיכרון לקרוב ולקונקרטי. מערכת יחסים עם אינדיבידואלים כופה עליך להבהיר את האמת של ההתנסות שלך. מערכת היחסים בארץ הקודש נפגעה קשות. אולם חיים שם בתוך המציאות, תאפשר לך למצוא את האתגרים היום יומיים בהתייחס לישוע וכל דבר שהופך לקונקרטי, קשה אולם הכרחי: מחילה, הכרת תודה, חופש, צדקה, מתינות, סבלנות, קבלת פנים…הופך לחיוני. התכחשות לעצמך ולגישות אלו הינה התכחשות לעצמך.

לסיכום, כפרנציסקאנים בארץ הקודש, אנו עושים פחות או יותר מה שאחרים עושים: מתפללים, לומדים, מלמדים, עורכים חפירות ארכיאולוגיות, מטפלים באתרים, מקבלים את פני האנשים, בונים בתים, עובדים, עוסקים בענייננו, קונים ומוכרים….. אולם המשמעות של מה שאנו עושים אינה במה שאנו עושים, אלא באפשרות הנובעת מאהבת חיי האדם, ידיעה מדויקת שכל חיים מייצגים את נוכחות האל. זהו הסקרמנט של המפגש. היעד אינו התוצר המוגמר, אלא התהליך, המפגש: זו הבשורה של הנוכחות, זהו ה”להישאר” כאן, להיות כאן.

מהמפגש עם ארץ זו אנו מקבלים את החסד של החובה של ההתנסות האמיתית עם ישוע,משום שמילים כאן אינם מספיקות. או ייתכן שמא שיש יותר מדי מילים ואף אחד לא מאמין בהם עוד.
מה שנשאר, מצד שני, הינה ההתנסות הקונקרטית של קבלת המהות של האנושות עצמה, מעבר למה שנראה, יחד עם הדרך לעבר האמת שאינה קלה כלל וכלל.

מכיוון שאנו עושים פחות או יוותר מה שאחרים עושים, אין אנו טובים יותר או גרועים יותר מאחרים. אנו רוכשים רק וודאות אחת, שהאדון ישוע ממשיך ללכת בתוך ההיסטוריה של האדם, אשר נותרת היסטוריה בעלת דרישות, אולם זו שהן מעסיקה והן מחילה. ולכן יקרה מפז.

אנו נשארים כאן מתך רצון של אדם הרוצה להביא הכל שהינו ייחודי לאמונה שלו, אש הינה ישעה, ישועה אישית הנוגעת בכל אחד ואחד.כאן אנו נשארים, מחזיקים את הדלת פתוחה, כמו הדלת בביתו של פטרוס שקיבל את ישוע המשיח.אנו פותחים לאל את הדלת של האמיתי,ובעשותינו כך מעניקי לאל את מה שלאדם אין את האומץ להעניק לו, כלומר – את הכאב, החטא, הצורך שלו בישועה. בענווה ובתקווה של מי שחפץ למממש ולראות את הישועה הזו, מי שרוצה לראות את השחר של כפר נחום היכן שעדיין נראה שעת לילה היא.

Support the Holy Sites and the Christian presence in the Holy Land!

You can donate:

ONLINE on www.proterrasancta.org/en/help/

BY BANK ACCOUNT

ATS – Associazione di Terra Santa
Banca Popolare Etica IBAN: IT67 W050 18121010 0000 0122691 – BIC CODE: CCRTIT2T84A